אז, מפה לשם ומבלי לתכנן, יש לי טור ב Ynet. מסתבר שהסיפור על משפחה שבזמן הסגר השני החליטה לעבור מדינה, זה מעניין אחרים.ות. אולי אותן משפחות מתעניינות בעצמן במעבר, אולי הן חולמות על זה לעתיד, אולי הן עברו את זה בעצמן ומזדהות עם החוויה, ואולי הן בכלל נהנות לכעוס על מי שעוזב את ישראל. כך או אחרת, מבחינתי זו חוויה מגניבה לכתוב אז אני זורמת. הטור יעלה בווינט כל שבועיים-שלושה, במקביל לפוסטים בבלוג הזה, ואם טרם יצא לכם.ן להיתקל בו אז הנה לינק אליו: https://www.ynet.co.il/health/lifestories/article/r1iyByNlO.
בטור התמקדתי באספקט מסוים שהביא אותנו להחליט לעבור לפורטוגל- החיפוש אחר קצת יותר איזון משפחה-קריירה מבלי להתפשר על רמת החיים. אבל אם להודות באמת, זה לא היה השיקול היחידי.
ללא ספק, המצב המדיני תרם להחלטה לעבור לפורטוגל. במהלך הסגר השני מצאתי עצמי קוראת כל היום ברשתות החברתיות ונסחפת לתוך שנאה. שנאתי את כולם- את הימין, את השמאל, את החילונים, את החרדים, את הדומים לי ואת השונים ממני. אני קוראת חדשות ונעשית עצבנית, צועקת על מסך המחשב כאילו מישהו שם יגיד "עצרו הכל! זאתי צועקת עלינו מסלון ביתה, אז בואו נתאפס על עצמנו". יש כ"כ הרבה פילוגים במדינה, שכבר אי אפשר לעקוב לכמה חתיכות נחתך העם. יש כל כך הרבה חומרי נפץ, שבגינה מתחת לבית נותר לקשקש עם השכנה רק על מזג האוויר. אני מסתכלת אחורה, על שנים של עבודה עצמית בניסיונות להיות אדם פחות וכחן וכועס, אך כל העבודה הזו ירדה לטמיון. מאסתי מהשנאה שיש באוויר, מאסתי מלהיות עצבנית מול הילדים. אני לא רוצה יותר לעבוד כמו מטורפת סביב השעון, לרוץ בלי סוף במרוץ העכברים רק בכדי לגלות שחצי מהשכר שלי נעלם בעל כורחי וללא תמורה הולמת. הרגשתי מחנק, כאילו גבולות המדינה סוגרים עליי. הרגשתי שאני זקוקה לאוויר, ומהר. וזה היה ברור- הגיע הזמן לעשות שינוי משפחתי.
הסביבה הקרובה שלנו רגילים ל"שגעונות" שלנו, ובשגעונות אני מתכוונת לנטייה הטבעית שלנו לאו דווקא ללכת ב"תלם", אלא לבחור את הדרך הנכונה לנו. זה התחיל בחתונה חילונית-שוויונית והמשיך בבחירה לחיות אורח חיים פליאו (שאגב, החזקתי מעמד יחסית במשך 5 שנים, ואז הקורונה ה#^%@* הגיעה ואיתה טחינת גלוטן וסוכר כאילו אין מחר). "השגעונות" שגשגו בבחירה ללדת את שלושת ילדינו בלידה טבעית (ובשלישית אף העזתי ללדת בבית), המשיכו בחתירה של שנינו לעבוד כעצמאים, וכעת אנו אובססיבים ל"שיגעון החדש"- רילוקיישן לפורטוגל. אציין לזכותנו כי למרות הקונוטציה הזמנית של המילה "שגעונות", אנו דווקא מתמידים למדי בבחירות שלנו, שתמיד נלקחות לאחר מחקר מעמיק של כל האלטרנטיבות, המחירים והתועלות. ואיכשהו, כמעט תמיד אחרי כמה זמן באים אלינו חברים ומציינים שבדיעבד הם מבינים הרבה יותר את הבחירה שלנו.
עם זאת, דווקא במקרה של פורטוגל לא היינו צריכים לחכות לתהליך ה"התפכחות" של הסביבה. כמעט כל מי ששמע על השיגעון החדש, פירגן באופן יוצא דופן. כולם כמעט הבינו אותנו- את תחושת המחנק, את השאיפה למצוא מקום נכון לנו יותר לגדל בו את ילדינו, את הכמיהה ליותר שלווה, שקט ושפיות. כל שנותר היה זה למצוא דרך לצאת מישראל ולהגיע לפורטוגל, על אף כל המגבלות באותה התקופה. זה היה בנובמבר 2020, הזמנו כרטיסים לדצמבר 2020 והתחחלנו לתכנן מסלול של מספר שבועות במטרה לטעום אזורים שונים במדינה בכדי להכריע היכן נרצה להתמקם בהמשך. קבענו פגישות עם בתי ספר, אירגנו את המסמכים הנדרשים בכדי להיכנס לפורטוגל ויצאנו לדרך. בפוסט הראשון בבלוג שלי, ניתן לראות כיצד נכנסנו בדצמבר לפורטוגל על אף המגבלות, אך חשוב לציין כי מאז ועד כה (פברואר 2021), הרבה דברים השתנו. פורטוגל בסגר עמוק, הם סגרו את הגבולות ונכון לעכשיו זה כמעט בלתי אפשרי להיכנס (למעט מקרים חריגים). לכן, אם תכננתם.ן ביקור בפורטוגל, ככל הנראה תיאלצו לחכות עד שיפתחו שם את הגבולות. גם אנחנו פה במתח, כוססים ציפורניים ומחכים לראות מה יהיה באפריל, שכן אז אנו מתעדים לעבור לפורטוגל.
נכון לעכשיו אנחנו ממשיכים כמתוכנן- שוכרים לדירה בישראל כבר יש, אנחנו מוכרים את כל הציוד שלנו, נרשמים לבתי ספר ופותחים חשבון בנק בפורטוגל וכדומה. אבל, מה יהיה? המצב שם מבחינת קורונה לא פשוט, יש שם סגר יותר הדוק מישראל וכאמור הגבולות שם סגורים. העמימות הזו לא פשוטה, אבל אנחנו בוחרים להסתכל בטווח הארוך ולא בטווח הקצר וכך מצליחים לשמור על פוקוס ולזכור מה שחשוב- לבנות עתיד טוב יותר לילדים ולנו. ועד אז נישאר במתח, ננסה לשמור על אופטימיות ונתאמץ למצוא נקודות אור ברכבת ההרים הזו.
