תקציר הפרקים הקודמים: טיילנו בפורטוגל במטרה לטעום את המדינה הנפלאה הזו ולבחור לנו אזור מגורים, הצלחנו להתפקס על אזור ליסבון אבל לא החלטנו על מקום מסוים.
אז... מאיפה לכל הרוחות מתחילים? לפנינו 3 חודשים שבהם עלינו להעתיק מגורים מישראל לפורטוגל עם 3 זאטוטים, וברור שיש לנו 177594 משימות לעשות בכדי לגרום לכל זה לקרות. אבל, איכשהו, המשימה הראשונה שבחרנו בה היא לספר לסביבה על המעבר. ההורים והאחים כבר ידעו כמובן על הכוונה שלנו, אבל עד שלא הזמנו כרטיסים זה עדיין לא היה אמיתי. "יש תאריך", שלחתי בווואצאפ לקבוצות המשפחה של שני הצדדים, ותגובותיהן באופן טבעי ביטאו שמחה מהולה בעצב. הרי קל לנו להסחף באושר והשמחה לקראת המעבר, אבל בסוף אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו משאירים משפחות מאחור. אי אפשר שלא להזדהות עם העצב שלהן, על ההחלטה החד צדדית שלנו לעזוב ועל ההשפעה של החלטה זו עליהם. עד כה הכחשתי את העובדה שאני מרחיקה את הילדים מהסבתות, הסבים, הדודים והדודות. יש לנו משפחות כל כך תומכות ואוהבות, באמת שאנחנו ברי מזל, אז היה קל להתמקד בעצמנו ולא לקחת את הרגשות שלהם בחשבון. ועכשיו, כשזה לא רק פנטזיה ובירבורים אלא עניין סגור עם כרטיסי טיסה, הגיע הזמן להכיר באמת- שברנו לסבתות את הלב.
בשלב השני סיפרנו לכלל החברים שלנו, הקרובים והקרובים פחות. ממש מיהרנו לספר, כאילו אם לא נדאג שכולם ידעו אז אולי זה לא יקרה. כאילו עצם הפרסום של העניין הוא זה שהופך את זה לאמיתי. או, אולי, אם כולם ידעו אז כבר יהיה לנו מפדח מכדי לבטל הכל ולקבל רגליים קרות. התהליך הזה, של לשתף אחרים בהחלטה הזו, היה מרתק באופן מפתיע. אני ציפיתי לתגובות של "איזה כיף! יופי, בהצלחה!" אבל דווקא תגובות אלו היו די נדירות. בפועל, וכיאה לאשת מחקר שכמוני, עליתי על עשרה סוגי תגובות מהסביבה:
1. "המעריצים" הם אלו המרגישים שברילוקיישן שלנו הם מממשים למעשה קצת מהחלום שלהם. שהנחישות שלנו ללכת עם זה עד הסוף נותנת להם תחושה שגם הם אולי יעשו זאת יום אחד. אלו התגובות שאני אישית הכי נהנית מהן, כי זה מרגיש כאילו עשיתי טוב לאדם אחר בעצם המעבר שלי.
2. "המפקפקים" ישאלו אותנו אם אנחנו "בטוחים לגמרי? זה סופי?" ואז דואגים לומר לנו, "חכו, הרבה אנשים בסוף חזרו לארץ"... או מייעצים לנו להנמיך את הציפיות כדי שלא נתאכזב לאחר המעבר. אני מחבקת את האנשים הללו, שכן ברור לי שהם מדברים מתוך הפחד שלהם עצמם ולא מתוך רצון להרע.
3. "המייעצים" יפתחו איתנו שיחה פילוסופית מעמיקה על כל אספקט הקשור במעבר, מתוך תחושה שבאנו אליהם לבקשת עצה. בהתאם לכך, חשוב להם לתת לנו את הגישה שלהם לעניין, לחוות דיעה ולתת עצות (חלקן אגב מועילות, אני חייבת לציין).
4. "השוקיסטים" הם אלו שנפלנו עליהם כרעם ביום בהיר והם לא מצליחים להגיב לעניין חוץ מלעסוק בעצם הידיעה וההפתעה. "אבל, מה? איך? וואו! כאילו... מאיפה זה מגיע פתאום?". השוקיסטים לרוב מתעשתים אח"כ ומצטרפים לחבריהם בקטגוריה מס' 1 או מס' 2 לעיל.
5. "הדואגים" יפרגנו וזה, אבל, בכל זאת, חשוב להם לוודא שבדקנו את כל מה שצריך לבדוק באופן יסודי לפני המעבר כדי שלא ניפול מהר לתהום עמוקה חשוכה וטובענית שלעולם לא נצא ממנה ונצעק חזק אבל אף אחד לא ישמע (נגמר לכם האוויר? גם לי). הם דומים לקבוצת "המפקפקים" ועם זאת נבדלים לאור המניפסט המעט מורבידי משהו.
6. "הסקרנים" הם קבוצה חביבה עלי במיוחד, כי הם באופן תמים לגמרי רוצים באמת להבין את ההחלטה שלנו. הם לא מנסים לשנות את דעתנו, לא מזלזלים, לא מפקפקים וגם לא מערערים. פשוט רוצים להבין ונהנים לשמוע את המסע שעברנו סביב ההחלטה הזו.
7. "המאשרים" הם אלו שדואגים לציין בפנינו שההחלטה שלנו נכונה. אולי זה בגלל גיל הילדים ("הם צעירים, יקלטו מהר, זו חוויה מדהימה שתתרום להם לכל החיים"), אולי בגלל הפוליטיקה בישראל, אולי בגלל הפן הכלכלי. תהה הסיבה אשר תהה, הם מציינים שהחלטנו נכון. אחלה, גם אנחנו חושבים ככה J
8. "המכחישים" אולי יגיבו בהתחלה כמו בקטגוריה 1-7 לעיל, אבל בפועל אחרי יומיים שולחים לנו הודעה ומציעים לנו להצטרף להצטרף לשביל ישראל במאי, וגם אחרי שמזכירים להם שבאפריל אנחנו כבר לא פה, הם בודקים אם יש לנו תוכניות ליום העצמאות. אוהבים אתכם בלב!
9. "השוללים" הם קבוצה נדירה למדי אבל קיימת, שדואגת לומר לנו בצורה חדה שזו טעות מרה לעזוב את ישראל. הם ישתמשו בסיבות כגון אנטישמיות, "מה אתם עושים לילדים?", "איך משאירים כך הורים מבוגרים מאחור?", "מה שרואים משם לא רואים מכאן", "אם כל הצעירים יעזבו, הלכה המדינה" ועוד שלל פנינים. אז, לקבוצה הזו, אני נותנת חיבוק גדול, מחייכת ואומרת, "יהיה טוב, הכל טוב" או איזו סיסמא חיובית אחרת שאין בה כלום ושום דבר אבל סוגרת יפה את השיחה.
10. הקבוצה האחרונה שזיהיתי היא זו שהכי קשה לי לכתוב עליה. "העצובים". אלו שבאמת ובתמים מאוד עצובים על המעבר שלנו. הם לעיתים עלולים להראות כמו ה"שוללים", "השוקיסטים", ה"מפקפקים" ואפילו ה"דואגים", אבל למעשה לאחר התגובה הראשונית שלהם, הם נופלים לעצב אמיתי. ואין לי ספק שהם אוהבים אותנו מאוד, ואנחנו חשובים להם, אבל העצב כרגע לא מאפשר להם לשמוח בשבילנו. וזה בסדר, אנחנו אוהבים אותם מאוד ונחכה לפרגון שלהם בסבלנות.
אז זהו, הודענו לכל בני.ות המשפחה, לחברים.ות, למורים.ות ואפילו לשכנים.ות. ועכשיו מה? אין ברירה, הודענו לכל העולם, אז כנראה שניאלץ לעבור לפורטוגל. שיט, אשכרה צריך עכשיו להתחיל לעשות. אז איפה באמת מתחילים? כמו שחמי אוהב לומר, "תכינו רשימה". אז הכנו רשימה אחת, שהתפצלה לאיזה שמונה עשרה: רשימת ציוד למסור, רשימת ציוד למכור, רשימת ציוד לשילוח, רשימת ציוד לקחת לטיסה, רשימת משימות לעזיבת ישראל, רשימת משימות בכניסה לפורטוגל, רשימת שאלות פתוחות הקשורות למעבר, רשימת בתי ספר פוטנציאליים, רשימת נותני שירות, וכמובן, אם כל הרשימות- To Do List שבועי של משימות שיש לבצע לפי תאריכי דד-ליין. יופי, ביליתי שלושה ימים בהכנת רשימות, במיון המשימות לפי מידת הדחיפות ותאריכי ביצוע. אני מרגישה עכשיו צורך לנוח מרוב הכנת רשימות אבל לא שמתי את זה ברשימה אז, לא :(
היומן שלי כרגע מלא בפגישות עם בתי ספר, עם יועצי מס, רואי חשבון, חברות שילוח ועוד. אבל, אופס, יש סגר ועכשיו הילדים תקועים איתי בבית. חוץ מלהכין 3 ארוחות ביום, לריב עם הגדולה שתתחבר לזום אחרי זום שיש לה כל יום, למנוע מהאמצעי לשבת לקטנה על הראש ולוודא שאף אחד לא קופץ מהמרפסת, לצערי אני לא מצליחה ממש לקדם משימות כמתוכנן. אז כרגיל, רשימות לחוד ומציאות לחוד. כל שנותר לי הוא לקוות שהסגר ייגמר בהקדם ונצליח איכשהו למצוא שוכרים לדירה המהממת שלנו (שאגב בכפר סבא 5 חדרים+ מרפסת+חניה, אם אתם מחפשים ;) ).
בסוף, כך או אחרת, נהיה על המטוס אוטוטו. אני שוחה ברשימות, והחיים החדשים שלנו עומדים להתחיל.
