אנחנו בבידוד מזה מספר ימים, מאז נחתנו מפורטוגל ביום רביעי. איזו מילה מוזרה שהפכה לכזו שגורה ונורמלית במציאות ההזויה שלנו היום- "בידוד". הכנתי את עצמי מנטלית שהסיוט שהולך להגיע- להיות כלואה 10 ימים עם שלושה ילדים אנרגטים במיוחד (טוב, התפוח, העץ וכל זה...), בלי יכולת לצאת לטבע, בלי יכולת לגעת בדשא, בלי יכולת להחליט ספונטנית שבא לי לרדת לקיוסק לקנות בן&ג'ריס (שמסתבר כפי שהאפליקציות סיפרו לי, אזל גם בשופרסל וגם בטיב טעם. כנראה שאני לא היחידה שזקוקה בימים אלו לנחמה בשם "צ'אבי האבי").
אבל המציאות מצחיקה בקטע הזה. היא לעולם לא תביא לך בדיוק מה שאת מצפה, אחרת ישעמם. להפתעתי, הבית ממש מתנהל סבבה. נכון, יש לפעמים מצבים שהילדים משגעים אותי ואני רוצה לומר כוסאומו ולקפוץ מהמרפסת, אבל זה קורה לי גם בסטנדרט אז זה לא משהו מיוחד. הילדים מהר הבינו את הסדר החדש- לא תעשו עבודה בחוברות ולא תסדרו את החדר, לא תקבלו חטיף יומי ואין שעת טלויזיה. מסתבר שהייתי צריכה לעבור שני סגרים ושלושה בידודים בכדי ללמוד את הלקח הפשוט הזה- תעמדי מאחורי מה שאת אומרת והילדים יקחו אותך ברצינות. אבל זה הרבה יותר מזה- לפחות בחוויה שלי, הצלחנו איכשהו להשאר בבועה, ממשיכים לרחף על אדי הביקור בפורטוגל. המציאות פה עדיין לא הכתה בנו (כל עוד מקפידים על המנעות מאתרי חדשות, מתוכניות אקטואליה ועל הכחשה באופן כללי), ואנחנו זוכים לעוד כמה ימי חסד של אופוריה. כאילו קיבלנו פיצוי קל על הימים שהפסדנו בשל הטיול שקוצר. מעבר לכך, ואולי חשוב מכך- זהו בידוד שאנחנו בחרנו בו באופן מושכל. טסנו לפורטוגל בידיעה שחוזרים לבידוד. ופה כנראה טמון המפתח לתסכול הכל כך גדול בתקופה ההזויה הזו- חופש הבחירה ובכלל, חופש. יכולתי לוותר על הנסיעה ולחסוך לי בידוד, אז אם אני בבידוד לפחות היתה לי מידה של שליטה בעניין. ההבנה הזו מאפשרת לי לשחרר מהתסכולים (במידת מה, כן? לא הפכתי פתאום לאיזו אוהבת אדמה משוחררת..).
אתמול זה הכה בי- אנחנו פאקינג עוזבים את ישראל! רצנו לסגור טיסות מהר לסוף מרץ, שלא יהיו רגליים קרות. כשיש תאריך, כשהיעד ברור, רק אז אפשר לצאת באמת לדרך. פתאום, כל המנטרות שאני אומרת שנים לנועצים שלי, קמו לחיים. אי אפשר להיות רק בBeing וגם לא רק ב Doing, חייב את האיזון בינהם. התעוררתי מהאופוריה והנחת, צורך עז בער בי להתחיל לעשות. התעוררתי מוקדם והכנתי רשימה של כל הפריטים שיש לנו בבית, ממייבש ועד כפית, משולחן ועד מגבות. התחלתי לתמחר כל דבר, להחליט מה למסור ומה למכור, והפצתי את הרשימה למעגל הקרוב. בנזוגי שהתעורר מעט מאוחר, מצא עצמו בעיצומה של מחירת חיסול. מזל שאני כבר שועלה מנוסה בטנגו הזה, אז טרחתי לכתוב באקסל ליד כל הפריטים השייכים לבנזוג שזה "לא למסירה בשלב זה" (לא בא לי להתגרש שניה לפני המעבר, כן?). שוב מתווכחים ביננו האם כן צריך מכולה או לא. אני אדם מאוד לא סנטימטלי, מבחינתי להיפטר מהכל ולהתחיל מחדש, אבל לשמחתי נישאתי למי שיודע לאזן בקטע הזה ולדרוש ממני לשלוח ימית משטח עם הלגו מילניום פאלקון שלו, הגיטרות ועוד כמה חפצים. עצרתי את הפורפרה שבתוכי, נשמתי ופתאום קלטתי כמה עצוב לי להיפטר מהכוסות שבדיוק קניתי. לא השולחן החדש, לא הספה המהממת, ואפילו לא המיטה. דווקא הכוסות, אלו שקניתי בשוברים לגולף&קו שקיבלתי וחיכיתי איתם לבית החדש. חיכינו ארבע וחצי שנים שיסיימו את הבניה של הבית הזה, עברנו לפה רק לפי חצי שנה, ריהטנו הכל מחדש, ועכשיו להתחיל שוב מהתחלה? מה לכל הרוחות אנחנו חושבים לעצמינו? ואיך אנחנו עושים את זה לילדים, ככה מעבירים אותם שוב ושוב בין בתים? והנה, הרעש בראש התחיל, כאב הבטן החמיר והחרדות התעוררו. המזל הוא שאני מטבעי יותר doer וכבר סגרנו מועד לטיסה, וכן מזל שכבר סיפרתי לכל המשפחה והחברים שאנחנו עוזבים במרץ, אז כבר אי אפשר להתחרט. "מזל".
אז מה עכשיו? עכשיו מכינים רשימות. רשימה אחת- דברים לעשות בהקשר לעזיבה של ישראל, ורשימה שניה- דברים שיש לעשות בהקשר לכניסה ומחייה בפורטוגל. הרשימה לא נגמרת ורק מתווספים אליהן שורות כל הזמן, והראש מתחיל להתפוצץ מאורכן. שוב מתעורר הלחץ בחזה- האם נספיק הכל בזמן?? ולמה לכל הרוחות אנחנו עושים את זה לעצמינו???. רכבת הרים הסיפור הזה, רגע אחד אני עם פרפרים מתרגשת, רגע שני אני עם לחצים בחרדות. לא לבעלי לב חלש.
הדבר היחיד שהצליח להשכיח ממני את התעוקה זה ששמעתי את הגדולה משוחחת עם חברה בטלפון ומספרת לה בהתרגשות שבפורטוגל תהיה לנו תרנגולת בחצר, כלב ואולי גם חתול (זה עדיין במו"מ). האמצעי שוחח עם הגנן שלו וסיפר שהוא יגור ליד יער. ואם הם, הדבר הכי חשוב והדאגה הכי גדולה שלי, אם הם בסדר עם כל השינוי הזה, אז בוודאי שגם אני. נזכרתי שהתלבטנו האם לקחת אותם איתנו לביקור בפורטוגל או לא, שכן הם יכולים להיות קרציות לא קטנות ולפגום ב"פרודוקטיביות" הביקור. בדיעבד, מזל שלא היה לנו פיתרון איפה "לתקוע" אותם, כי הצטרפותם לטיול היתה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות בכדי לגייס אותם לתהליך. אי אפשר שלא לבקר בפורטוגל ולא לרצות לחיות שם, פשוט אי אפשר. ואי אפשר להסביר את זה למי שלא ביקר שם בעצמו. ושוב, המנטרות מעבודתי כיועצת ארגונית צצות- לא כדאי לצאת לדרך מבלי שהשותפים לה מגוייסים באמת, מתוך הבנה עמוקה של המטרה ושל הדרך, של החזון, המשימה והאסטגיה. עכשיו, הילדים מבינים את התועלות והמחירים של המעבר (כל אחד, בהתאם לגילו) ושלמים איתם.
בערב, בזמן שאנחנו זוללים שווארמה, ישבנו בשולחן וערכנו הצבעה בעד או נגד המעבר. משחק מסוכן, אני יודעת, ובכל זאת הרגשתי צורך לייצר קו ברור בתוך משפחתינו שלכולנו יש קול משמעותי בתהליך הזה. כולם הצביעו כן, ללא התלבטות. אפילו בת השנתיים שחשבה שזה משחק להרים ידיים והיתה די מרוצה. האמצעי רק רצה לוודא שוב, שבשישי אנחנו דואגים לו גם בפורטוגל לחלת שבת, וזה מבחינתו חתם את העסקה.
מחר יש לנו שיעור פורטוגזית ראשון, לקחנו קורס און-ליין כמשפחה. מקווים מאוד לחוויה טובה, שכן לדעת מעט מהשפה מראש יקל מאוד את הקליטה שם. הילדים די נגד כל עניין הלמידה בזום אבל בכל זאת מקווים שיזרמו. בינתיים, נותרו עוד כמה ימים לבידוד ואני לא אוהבת לעמוד במקום, אז החלטתי לארוז לכדי בלוג את כל הפוסטים שלי מהפייסבוק בנוגע למסע שלנו (הבלוג הזה, שאתם.ן קוראים.ות כרגע). מסתבר שהכתיבה עוזרת לי לשמור על שפיות.
בפוסט הבא מתכננת לשתף ברשימת המשימות שלנו לחודשיים הקרובים, אולי יעזור גם לכם.ן בתהליך.
הספירה לאחור החלה!
