אמ;לק- סיכום ימים 7-10. טיילנו באזור קוימברה ואז נסענו צפונה לפורטו. הקצב פה אחר וכך גם מזג האוויר. פגשנו חברים נפלאים. פורטו טרם חייכה אלי. וקר לי.
סיכום הפרקים הקודמים- מחוז ליסבון (המורחב- דרומה, מזרחה ומערבה מהעיר עצמה) מדהים.
לא סתם פספסתי ולא סיכמתי שלשום את היומיים שעברו. זה לחלוטין אינדוקטיבי. השבוע האינטנסיבי מאוד במחוז ליסבון היה מדהים אך גם מאוד מאוד מעייף לכולנו. הקטנים רק רוצים שגרה, לא מסוגלים לראות יותר את הרכב. בן הזוג עם גב תפוס מרוב נהיגה. ואני? אותי האדרנלין וההתרגשות מחזיקים אבל עם ההגעה לאזור לאוסה (Lousa), הקור פשוט חדר לעצמות, וגם אני נשברתי. קמנו בבוקר לתוך ענן. הערפל הכבד לא איפשר לקרני השמש לחדור, לא לתוך הבית ומכאן גם לא לתוך הלב. בתור אילתית לשעבר, אם אין לי שמש אני נכנסת לדיכאון מיידית. זאת בשונה מבן זוגי, שמוצא המון קסם ונחמה במזג האוויר האפלולי\קריר\גשום הזה (ובכך למעשה בוגד באילתיות שבו, אגב…). השמועה אומרת שלאוסה זו עיר מדהימה, יושבת על הר עם נוף מטורף. בפועל, לא ממש זכינו לראות זאת לאור מזג האוויר הגרוע. מה שכן, חשוב לי לציין כי כל מי שדיברנו איתו.ה ציינו שאלו ימים מאוד ספורים בשנה שכך הוא מזג האוויר ושבחרנו לנו את המועד הכי גרוע בשנה לבקר פה (שלא לדבר על הכי גרוע בעשור. קורונה וזה).
לקחנו בית גדול ויפה, אך זהו בית שמאוד מאוד קשה לחמם. הקפתי את עצמי בשלושה רדיאטורים וכך גם גרמתי שוב ושוב לחשמל ליפול. וכשהחשמל חזר לעבוד, גרמתי לו ליפול שוב כשניסיתי לבשל גם בכיריים וגם בתנור במקביל (כן, יצאתי מכלל שליטה, אני והשאיפה שלי להזין את בני המשפחה). החוויה הזו הבהירה לנו שעם כל ההתרגשות לגבי פורטוגל, יש לקחת בחשבון שמרבית האזורים הם כפריים עם תשתיות ישנות וזה משהו שחייב לבחון אותו כששוכרים\קונים בית. עוד למדנו שאנחנו חייבים ללמוד איך מדליקים אח, כי זה היה משנה את כל התמונה. שיעור חשוב נוסף- עד כה כשראינו בתים זה היה נראה לי מאוד משונה שכל הבית מורכב מחדרים-חדרים: חדר כניסה, חדר אוכל, מטבח, סלון… הכל מופרד עם קירות ולרוב גם דלתות. רק עכשיו הבנתי את החוכמה שבזה, שכן קשה לחמם בית שכולו חלל אחד משותף.
טוב, סיימתי להתבכיין על הקור וכו'. נעבור לתכלס. נסענו בבוקר לבקר בבית ספר מקסים בשם Cerejeiras Learning Community שהוא כמעט כל מה שיכולתי לבקש מבית ספר- אינטימי, שם את הילד במרכז, מאפשר אינדיבידואליות ומעורבות הורית בתכנים, מבוסס על למידה מתוך חוויה ומתוך התנסות, מחבר את הלמידה ליום יום, בתוך סביבה נעימה ומאפשרת. בית ספר נמצא בתוך כפר מקסים כ-30 דקות מקוימברה. אם נבחר לחיות באזור זה, הילדים ילמדו כאן ללא ספק. זו "קהילה לומדת"- הילדים כאן פורמלית בהום-סקולינג אך בפועל לומדים במסגרת עם מורים בגישה אלטרנטיבית/הוליסטית/אקלקטית.
הדרך חזרה לבית הייתה פשוט קסומה- הערפל ירד ופתאום התגלה אזור הררי וירוק אשר "משובץ" גגות אדומים פה ושם. פה ושם ישנה הצטברות של מספר בתים ולעיתים יש בתים בודדים. קשה לומר אם אלו הם כפרים או יותר "אזורי מחייה". נראה כי האנשים החיים פה זוכים להרבה שקט ונחת. חלק גרים ממש על צלע הר, ואנחנו תוהים עד כמה זה סיוט לעלות ולרדת את כל זה כל הזמן. אבל יש גם בתים באזורים יותר מישוריים. מה שכן, תופעה מוזרה שנתקלנו בה לאורך כל הביקור במחוז הזה- כל כמה זמן יש ריח של עץ שרוף. לא ברור אם זה משריפה שלא כיבו כמה ימים באזור, או שפשוט אוהבים לשרוף פה זרדים או משהו כזה, אבל הריח הזה לא עזב אותנו. ראינו הרבה עצי אקליפטוס ונזכרנו בעצה טובה שקיבלנו מישראלית "מקומית", שאלו עצים מאוד דליקים ולכן עדיף שלא לחיות בצפיפות היכן שגדלים אקליפטוסים. מעבר לכך, בכניסה לכפר ישנו מדד יומי של הסיכוי לשריפות, מה שביסס את ההבנה שזה עניין רציני פה.
אחר הצהריים נסענו לסופר להצטייד והתוכנית הייתה ללכת למסעדה נחמדה באזור. בפועל, אחרי נסיעה בחשיכה הגענו למסעדה בשעה שש, ועל אף שגוגל הבטיח שהיא תהיה פתוחה היא היתה סגורה. זה לימד אותנו שחייב לצלצל אם מגיעים לפני שבע. בכלל, הרבה מסעדות בסביבה (ובפורטוגל בכלל) פתוחות רק בשעות מסוימות לבוקר\צהריים\ערב ובין לבין סגורות, אז חשוב לוודא (יתכן למשל שמסעדה דווקא סוגרת ב-12 כדי לצאת להפסקת צהריים. קטע!). עם זנב בין הרגליים חזרנו לבית ובישלתי פסטה עם רוטב מוכן (אוי ווי זמיר!) ויאללה למיטות!
למחרת (יום 8) נסענו לקוימברה במטרה לחוות את העיר שהדבר שכולם יודעים עליה היא שיש בה אוניברסיטה בין הוותיקות (אם לא הוותיקה) באירופה. אבל מה שלא ידענו עליה זה שזו עיר עתיקה הבנויה על הר גבוה וכי הנוף מהאוניברסיטה עוצר נשימה. לראות את כל המבנים הללו מהתצפית הגבוהה זו חוויה, נוף אחר לעומת שאר מחוז קוימברה. בניינים צפופים ממש, נראה כמו כיאוס מהמם של בניינים צבעוניים. התוכנית היתה לקחת את הילדים למוזיאון הטבע באוניברסיטה אך הוא היה סגור לרגל שיפוצים. במזל, חברה הגרה באזור המליצה ללכת ל Exploratory וזה בהחלט הציל את המצב והצלחנו לשרוף שם שעה. חשוב לציין כי לאור הקורונה, המיצגים המרכזיים שם סגורים ובמצב זה אני פחות ממליצה ללכת למקום (אלא אם זה רק לשעה ואז זה מושלם).
משם נסענו לפגוש חברים שגרים באזור Alvorge. בדרכים פתלתלות וירוקות להפליא, הגענו לכפר מקסים ולבית עוד יותר מקסים עם חצר כיפית ונוף מטורף ליער. עמדתי שם בחצר, נשמתי את האוויר הנקי ונהנתי לראות את הילדים סוף סוף משחקים עם חבר בן גילם. ההתרגשות לפגוש ילד דובר עברית היתה בשיאה, לשני הצדדים כך נראה היה. קיבלנו טעימה אך החיים שלנו יכולים להראות פה והוקסמנו לשמוע שפעם ביום עובר פה איש הלחם ופעם בשבוע איש הדגים ואיש הירקות והפירות. זה נפלא בעיניי לקבל מוצרים טריים ישירות מהיצרן, מבלי לפרנס איזה קונצרן סופרים. בנוסף, המחשבה לגור קרוב לחברים עשתה לנו חשק גדול יותר לאזור.
למחרת, יום 9, עזבנו את הבית המהמם והקפוא ונסענו לראות את הטירה שלמרגלות הכפר. אני התעצלתי ונשארתי ברכב, אך הילדים ובן הזוג התאהבו במקום- הטירה עתיקה מאוד, מוקפת ירוק וברקע פיכפוך המים הזורמים מהנחל שלמרגלות ההר. בהמשך הדרך גילינו כי לאורך הכביש בנו דק מדהים שבנוי כולו על צלע ההר ומאפשר הליכה\ריצה לאורך הכביש. החוויה הזו, ללכת על הדק הזה כשמתחתיך מורד ההר הירוק, זה די סוריאליסטי. ושוב, גבעות ירוקות לאורך כל הדרך לקוימברה, נוף שאנחנו לא שובעים ממנו. בדרך לקוימברה עצרנו באגם מדהים, ממש infinity pool טבעי- מים נשפכים מעבר לאגם וממשיכים לאגם הבא הנמצא נמוך ממנו. יכולתי לדמיין את הילדים קופצים שם מאושרים במים, משפריצים וצוחקים בלי סוף. ללא ספק נחזור לכאן בקיץ!
החלטנו שלא טעמנו מספיק מקוימברה ביום הקודם, אז הגענו שוב. הפעם, לאזור התחתי של העיר שהרגיש שילוב נפלא של מבנים מודרניים ועתיקים, סטודנטים צעירים לצד מאמות מבוגרות שתולות כביסה. אכלנו צהריים (טעים מאוד, יקר מאוד, ואיכשהו הרגשתי שלא שבענו) ומשם נסענו לחברים הגרים בקוימברה. הם הצליחו למצוא את השילוב המושלם של לגור בעיר אבל עדיין לשמור על חלקה פרטית וירוקה משלהם. תוך דקה הילדים נעלמו ולא כ"כ ראינו אותם שוב עד סיום הביקור (פרידה שכמובן לוותה בהתנגדות רבה מצד כל הילדים, שכצפוי מצאו שפה משותפת בעודם מתרוצצים סביב הבית). יש משהו בלראות משפחה ישראלית החיה בפורטוגל, שהופך את החלום הזה להרבה יותר מציאותי. להסתכל עליהם, ולראות את עצמינו…
מכאן נסענו ליעד הבא- פורטו. מאחר וזה יום שבת וידענו מראש שבפורטו יש סגר בשבת ובראשון החל מ13:00 עד הבוקר, החלטנו להכנס לפורטו רק לקראת הערב. נסענו צפונה ובאופן מפתיע נעשה פחות קר מאשר בלאוסה, כנראה כי לאוסה ממוקמת גבוה יחסית. הגענו לדירה מקסימה ממש, עם מארח עוד יותר מקסים שדאג להסביר לנו על העיר וכל מה שיש לעשות בה בערך. הוא התעניין מדוע אנו רוצים לעבור לפורטוגל והסברנו לו (בעצב) שישראל זו כבר לא המדינה שגדלנו בה. הוא ציין שזו התשובה שכל הישראלים שהוא פוגש אומרים לו.
הזמנו אוכל באובר איט שלקח לו שעתיים להגיע (ולראשונה כמעט וכעסתי על מקומית בטלפון, אבל נזכרתי מהר איפה אני והצלחתי לעצור את האגרסיביות) וקרסנו לתוך עצמנו. הילדים נרדמו בלי סיפור ואפילו בלי שום מריחת זמן ואני במקום לכתוב את הפוסט הזה, פשוט נרדמתי מול הטלוויזיה (שזה אחד התחביבים האהובים שלי, ביום יום, ואחד הדברים השנואים על בנזוגי).
יום 10! פאק, עברו 10 ימים! מטורף. יש לנו היום רק עד 13:00 להסתובב בעיר ואז נכנסים לסגר עד למחרת בבוקר. הייתי רוצה לומר שמיהרנו ממש לנצל את הזמן, אבל איכשהו לא הצלחתי לקום בבוקר. הסכמתי לילדים לאכול כמה סמוזי שהם רוצים בחדר שלהם, העיקר שישעשעו את אחותם הקטנה ויתנו לי עוד קצת לנמנם. סוף סוף לא קר לי, יש פה חימום נורמלי ואני מצליחה לנוח באמת. אבל יאללה, בכל זאת אני אדם משימתי אז גרדתי את עצמי ויצאנו לדרך, הפעם בלי הרכב. יום שלם בלי להכנס לרכב!!! נראה לי יתעוררו אצלינו בקרוב תסמיני גמילה…
הסתובבנו מעט ברחובות, הרגיש לי שהכל די אפרורי. שמענו ברקע שפות שונות כך שברור שיש פה לא מעט זרים. גם פגשנו לא מעט קבצנים\הומלסים וזה הוסיף "לקולטורה". הילדים התלוננו שהם רעבים (בכל זאת, אכלו רק "גרבר" בשקית כל הבוקר) והחלטנו לקנות את הכריך המפורסם של האזור, משהו עם בשר, נקניקים וגבינות. הגענו לכיכר Batalha ושם נתקלנו ברעש מחריש אוזניים מכיוון רחוב סנטה קטרינה, נשמע כמו כמה אגזוזים של אופנועים שמרעישים במכוון (אבל יותר עוצמתי מזה). כשהתקרבנו מעט לרחוב גילינו התקהלות מטורפת של המוני אנשים שעומדים על הכביש לאורך כל מעלה הרחוב. מאות אנשים, אני לא מגזימה. נחיל של ממש, צפיפות נוראית. לא הבנו מה קרה שם ולמה אבל ברחנו מהר. ההבנה שאנחנו נמצאים באזור בעייתי מבחינת קורונה כשלמולינו מאות אנשים מצטופפים, הלחיצה אותנו. החלטנו להתקפל לדירה ולאכול שם את האוכל שקנינו. לשמחתי, בדרך ראיתי חנות קטנה עם אביזרי כריסמס וממתקים. השארתי את המשפחה ברחוב לכמה דקות ורצתי להצטייד כדי לעשות בכאילו חגיגת כריסמס לילדים בעת הסגר, כדי שלא יתבאסו מהמצב. בפועל, זו היתה הצלחה מסחררת (באמת, פלא גדול- ילדים שמחים ממתקים. וואו, עליתי על משהו). מסתבר שגרביים עם ממתקים זה שווה יותר מסתם ממתקים. אבל לארוחת הערב פשוט הכנו סלט, הרגשנו שהגזמנו לגמרי אז השקטנו את המצפון עם חסה.
המעט הזה שטעמתי מפורטו עשה לי חשק לארוז הכל ולחזור לאזור ליסבון, אבל ברור לי שזו תהיה טעות להתבסס על "רושם ראשוני" ולא כל האהבות הן מיידיות. אז מחר יום חדש, נטייל בעיר הזו וננסה להבין מדוע כל כך הרבה ישראלים בחרו לחיות דווקא פה. ברור לי לגמרי שיש כאן יופי וקסם שטרם נחשפנו אליהם.
Comments