אמ;לק- סיכום יום 3+4 בפורטוגל בחיפוש אחר אזורי מחייה למשפחה שלנו הסתיימו בתחושה שלא משנה איפה "ניפול", נמצא פינה ירוקה ושקטה לבנות חיים טובים. עם זאת, לא התחברנו לערים פרווריות. פוסט ארוך, מסכם יומיים אינטנסיביים.
תקציר הפרקים הקודמים- מחוז סטובל זו אהבה ממבט ראשון.
אתמול, יום א', קמנו בתחושת אופוריה והתחשק לנו מיד לחזור למחוז סטובל ולחקור עוד כמה אזורים שם. מצד שני בדיוק כמו "האהבה הראשונה", גם כאן היה חשש שבטח סתם נסחפנו בהתלהבות ושלבטח נגלה שהמקום פחות יפה מהאידיאליזציה שעשינו לנו בראש. החלטנו לחקור אזור אחר הקרוב יותר לליסבון. תחילה ביקרנו בעיר קפריקה וגילינו שיש דבר כזה עיר בתוך יער. ממש ככה- זה עיר לכל דבר, אפילו דקטלון ראינו בדרך, אבל רוב העיר יושבת בין העצים. הילדים הביעו אדישות ("די, אמא, זה פשוט עוד ועוד עצים"- אמרה בת השמונה וחזרה לטאבלט), אבל אני התלהבתי כמו ילדה. השילוב של עיר ירוקה שיש בה כל מה שצריך, 10 דקות מליסבון, על הים הגלי והמטורף הזה מה עוד צריך? האזור נראה די אמיד, בתים פרטיים או בניינים נמוכים ודי חדשים. משם נסענו לאחד מחופי הים, שהיה מקסים והילדים לא הסכימו לעזוב את המקום (בין היתר כי נהנו ללטף עשרות המדוזות הענקיות שנסחפו לחוף). בנוסף, מסתבר שיש שם רכבת חוף! יש מסילה לאורך כל קו החוף באזור זה, ממש 100 מטר מהמים, ובקיץ הרכבת עוצרת בכל חוף וניתן לעלות ולרדת ממנה במהלך היום במחיר כרטיס אחד. ללא ספק נחזור לכאן בקיץ!
משם נסענו כמה דקות לעיר סיישל, שם הרגשנו די דומה אך זהו אזור מעט יותר "פרברי" עם בתים די זהים. בתים זהים עושים לנו אסוציאציה של עיר שמתפתחת מהר, שיש בה "פרוייקטים" של בנייה (כמו כ"ס הירוקה ודומיה בארץ). יש שם טיילת מדהימה על הים, ראינו הרבה אנשים עושים ספורט (הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים), וזה מבחינתינו סממן לאיכות חיים. מה שכן, מאחר וסיישל נמצאת יותר מזרחה מקפריקה, היא יותר עמוק בחצי האי ונהנת מחופי ים רגועים למדי, ללא התנפצות גלי האוקיינוס האטלנטי. הנוף ממנה לליסבון מקסים ממש! (ומי שמבולבל מהתיאור, מציעה להציץ במפה ולראות היכן ערים אלו ממוקמות). לשמחתינו מהר מצאנו שם גינת שעשועים מקסימה עם מתקנים, הילדים היו מרוצים ובא לציון גואל. אומנם המתקנים היו רטובים מהגשם של הבוקר, והגדולה אח"כ בכתה כל הדרך ליעד הבא שהיא רטובה, אבל היה שווה (בכל זאת, היה לנו שתי דקות שקט כשהם היו תקועים בנדנדות).
הרעב התחיל לדגדג אז נסענו למסעדה בעיר סטובל שהומלצה לנו יום קודם. בשל הסגר בליסבון המתחיל ב13:00, החלטנו להשאר בסטובל שכן שם אין סגר, ליהנות עוד מהאזור ומאוחר יותר לחזור לליסבון (מותר להכנס לעיר בעת הסגר בדרך למלון אך אסור להסתובב בחוץ). הגענו לאזור הנמל המקסים, ראינו הרבה "מלכודות תיירים" ושמחנו שבאנו עם המלצה של מישהו מקומי על אחת המסעדות. בפועל, האוכל היה די מזעזע, הן הדגים והן הבשר היו לא אכילים בעיניי (בן זוגי אומר שאני מגזימה אבל הוא פשוט היה רעב מדי כדי לשים לב שהוא אוכל סוליה), אבל השירות היה נפלא. מה שכן, פגשנו מספר קבצנים, אחד אפילו הפריע לנו בזמן האוכל, וזה לא הכי נעים… העיר עצמה לא מאוד יפה בעינינו, קצת אפרורית, אבל בהחלט יש בה כל מה שצריך מבחינת "עיר". לא רחוק משם יש כפרים מקסימים אבל לצערי לא הספקנו הפעם להגיע לשם. יש שם לפחות שלוש משפחות ישראליות בכפר ליד, ונשמור את הביקור בכפר הזה לפעם הבאה.
שבעים (בערך) ומרוצים (לא מאוד), נסענו לאזור השמורה בה היינו אתמול אבל אז נכנסנו לחופי הים לאורך השמורה. יש שם חופי ים מטריפים ממש, פשוט חלומיים, כמעט וגרמו לי להתחיל לבכות. אמיתי לגמרי. מעל החוף כשעדיין עומדים בחניון העליון, יש נוף עוצר נשימה. אז, יורדים במדרגות ומגיעים לחלקת אלוהים. הקטנה שלי בת השנתיים פשוט התיישבה בכניסה לחוף ושיחקה שעה בחול. הגדולים, מבלי לשאול שאלות, רצו לתוך הים עם הנעלים והמעילים ונרטבו לחלוטין (פעם שניה היום, שלישית גלידה) והיו מאושרים במיוחד. פה לא היו מדוזות בכלל, כאילו הגענו לים אחר לחלוטין. אח"כ ישבנו שם בקיוסק על החוף עם כוס שוקו חם והרגשנו שהעולם שלנו. כל האושר הזה התפוגג כמובן אחרי חמש דקות, כשהקטן התחיל לצרוח שהוא ספוג במים וקר לו (וואלה?!? רצת לתוך הים ועכשיו אתה רטוב? קטע…), אבל בכל זאת- אושר.
בדרך חזרה בן זוגי ואני החלטנו שאפקט "הילת האהבה הראשונה" לא התרחש פה. האזור הזה ג'ניואנלי שבה את ליבנו.
היום (יום ב') קמנו בתחושה שאנחנו בפורטוגל כבר שבועות על אף שזהו רק יומנו הרביעי. החלטתי להיות אמא טובה ולקחת את הילדים לאושינריום, שירגישו שהטיול הזה הוא גם למענם ולא רק להראות לאמא עצים. מה גם שהאמצעי חפר לי שאקנה לו צעצוע אז איכשהו מכרתי לו שיש חנות צעצועים באושינריום. אחסוך לכם את המתח- זו חנות מזכרות מאוד יקרה והצעצוע היחידי שיש שם זה קלפים. הבן שלי הסתפק בבובת פינגווין אבל זה רק כי הסחתי את דעתו עם מקדונלדס אח"כ. אמא טובה או לא טובה?? בכל מקרה, האושינריום היה מהמם וממש לא יקר (במחיר של כרטיס אחד למצפה התת ימי נכנסנו כולנו).
בצהריים שינסנו מותניים ונסענו מערבה לאורך הים לכיוון העיר אסטוריל (כותבים Estoril אבל שמעתי מקומיים אומרים "סטוריל", אז לא סגורה איך אומרים…). היתה לי פגישה בבית הספר IPS ליד אסטוריל אז בדרך לשם ראינו את הערים Oeiras ו- Parede שנראו כערים יחסית חדשות, נראו שקטות, נחמדות ונעימות. הבתים הזכירו לי קצת את העיר מודיעין משום מה אך יותר ירוקות ומרחק כמה דקות מחוף הים. נראה אזור אמיד המושלם למשפחות. סתם הסתובבנו שם עם הרכב והמשכנו הלאה לאסטוריל. בצורה מובהקת, זו עיר תיירותית למדי, מרגישים זאת מיד בכניסה לעיר. היא יפה ויש בה חלקים יוקרתיים למראה אבל הסגנון הזה פחות לטעמינו. העיר נראתה מלאת חיים, עם אנשים יושבים בבתי הקפה. בדיעבד התחרטנו שלא עשינו עצירה שם בחוף, שאמור להיות יפהפה.
משם המשכנו לפגישה שהיתה לנו בבית הספר IPS. בית ספר בינלאומי מקסים, פגש אותי מנהל בית הספר שסיפר שאמא שלו הקימה את המקום והוא ואשתו ממשיכים את דרכה. מצד אחד, מקום אינטימי ומצד שני בכל זאת חינוך בריטי באנגלית. אישית אנחנו מעדיפים דו לשוני ובשיטת לימוד אלטרנטיבית ולכן פחות מתאים לנו, אבל ערכנו את הפגישה כדי להכיר וללמוד על מגוון השיטות. מנהל בית ספר סיפר שיש באזור הזה יחסית מעט פורטוגלים, הרוב זרים. גם סיפר שלאחרונה יש הצפה של נרשמים בבית הספר ממדינות זרות, אז כנראה שאנחנו לא היחידים שבורחים מהבית ;)
אולי זה הגשם העז שפתאום התחיל, אולי החשכה, ואולי פשוט עייפות, אבל קצת נשברנו בנסיעה חזרה לליסבון וכל אחד התחפר בכיסא שלו בשקט. הזמנו ברגר-קינג לחדר המלון (ותודה למי שהמליצה לי להתקין אובר-איט, את יודעת מי את, הצלת אותי!) והתנחמנו בטעם המוכר והטוב. היינו מאוד עייפים אבל לא יכולנו לפספס את הוובינר המדהים שעשו החברים ממוג'ו בכל מה שנוגע לרילוקיישן (מיסוי, תהליך המעבר, נדל"ן ועוד). אז התאוששנו, לקחנו מחברת והתחלנו לכתוב את הפנינים שלהם שכנראה יחסכו לנו הרבה כסף בעתיד… תודה לכם אלופים!
מחר מתכננים לנסוע לכיוון קשקאיש ואז לעלות לסינטרה ואריסיירה. מעניין מתי הילדים יעשו שביתה אחרי כל הנסיעות האלה. בינתיים הם זורמים, לא ברור איך...
Comments