תוכניות לחוד, ומציאות לחוד. סיכום ימים 11-12

אמ;לק- עוד קצת חווינו את פורטו ואז נאלצנו לקצר את הביקור בפורטוגל ולחזור בבהילות לישראל.

את היומיים האלה קשה לתאר מנקודת מבט של מי שחיפשו היכן לגור וגם לא כטיילים. הכל כל כך התחרבש, היינו די מדוכאים ובפועל פשוט העברנו את הזמן עד "שהצלחנו" לחזור ארצה. הפעם, פחות אספר על נופים ובתים ויותר על הטירוף שעברנו.

בבוקר יום ה-11 בנזוגי נאלץ לנסוע לשדה התעופה להחליף רכב כי בשלנו היתה תקלה וזה די שרף את הבוקר. תכננתי לצאת לרחוב לסיבוב עם הילדים עד שהוא יחזור אבל הגשם העז והשמיים האפורים דיכאו אותי (כבר התוודתי, אילתית בנשמה). בסביבות הצהריים המשפחה מעדכנת בבהלה כי חכמי החלם בממשלת ישראל הודיעו שמי שיגיע מחו"ל החל מיום רביעי ב14:00 יאלץ להכנס ל"מלונית קורונה" (שזה סיוט לא נורמלי, בטח עם ילדים). כל ניסיונותינו למצוא טיסה שתביא אותנו לארץ לפני כניסת הגזירה, לא צלחו. חייכנו לגורל והחלטנו שזהו, נשארים בפורטוגל עד לא ידע. משהו בהחלטה הזו מילא את בנזוגי ואותי באושר. יצאנו לחגוג את ההחלטה בבית קפה מקסים שיש בו גינת חתולים והילדים התלהבו במיוחד. הגדולה לא עזבה את החתולים, הקטנה נשרטה מהם כי משכה להם בזנב והאמצעי טען שהן משעממות אותו (אם כי ברור שהוא חשש מלהשרט). החוויה שם היתה חיובית מאוד אך האוכל, פחות. לאט לאט אני לומדת להנמיך סטדרטים בכל מה שקשור פה לקולינריה (גם ממקומות המדורגים מאוד גבוה). משם תכננו ללכת לפארק שזיהינו מרחוק, אך הוא התברר כבית קברות. הגשם שוב תפס אותנו ולפני שנימס, רצנו לדירה. עוד הוכחה למה אני לא בנויה לעיר חורפית, היא חוסר היכולת שלי לספוג גשם אפילו לדקה.

התחלתי לארוז ולתכנן מה עושים מכאן. מעכשיו לעכשיו מצאנו דירה ואפילו מסגרת לילדים, בזכות החברים המקסימים שהכרנו פה בדרך. ההבנה שזהו, נשארים בפורטוגל, בלבלה את שנינו ויצאנו מכלל איפוס. לילדים משום מה לא סיפרנו מה קורה, וטוב שכך. איפשהו בלילה עלתה כתבה בYnet ושנינו בהינו בשוק בכותרת- מותר להכנס לישראל עד שעה 22:00 ביום רביעי ללא מלונית. חכמי החלם שוב שינו את ההחלטות. ושוב, הקלפים נטרפים. מחפשים מהר טיסה והופ מזמינים מעכשיו לעכשיו מסלול הזוי עם קונקשן ארוך מאוד, שאולי יספיק להביא אותנו בזמן לישראל. ובחיי, הדבר האחרון שאנחנו רוצים עכשיו זה לחזור לישראל. טוב לנו בפורטוגל, רגוע ושליו, בלי הפוליטיקה, הרעש והפילוג. ובכל זאת, העדפנו לחזור לישראל ולקבל הזדמנות להיפרד מהמשפחות האהובות, מהחברים, ולעזוב בצורה מסודרת.

קמנו בבוקר יום שלישי, היום ה12 לטיול, מלאי חרדה. הסברנו לילדים את המצב וגייסנו את כל בני המשפחה להתפלל בשבילינו שלא נכנס למלונית. מספיק עיכוב או שיבוש בטיסות, והופ למלונית (שהיא מבחינתי כלא של ממש). נקודת האור של היום הזה היתה שהטיסה היתה בערב, כך שהיתה לנו הזדמנות אחרונה לחוות את פורטו שמעבר לקירות הדירה. נסענו לאזור הנהר, היינו במוזאון השוקולד (שהיה מאוד מאכזב) ועלינו לרכבל. הרכבל בהחלט אפשר לנו לראות את העיר הזו מנקודת מבט אחרת, שכן הנוף על נהר מדהים ממש. פתאום צצה לה מעט שמש, כאילו הבינה שמצבינו לא מזהיר והחליטה לעשות ג'סטה. נשארנו רק כמה דקות שם למעלה, צופים על העיר, אך בהחלט קיבלנו טעימה שהשאירה טעם של עוד. את פורטו עוד נבקר בהמשך, וכך גם את הכפרים בסביבתה שאמורים להיות קסומים ממש.

בשדה הכל עבר חלק, עלינו לטיסה לפריז, משם עצירה במוטל של כמה שעות ואז עלינו לטיסה לארץ. כשיצאנו מהטרמינל בנתב"ג, לאחר תהליך ארוך כאורך הגלות, ראיתי את היציאה והתחלתי לדמוע. אלו לא דמעות של שמחה על חזרה לישראל, אלו דמעות של שמחה על שניצלנו מגזירת מהמלונית. שכמשפחה, גרמנו לזה לעבוד, צלחנו את האתגר הזה, עברנו חתיכת מסע פיזי ורגשי שאין לתאר ויצאנו מחוזקים. כל עוד אנחנו יחד, נתגבר על הכל. הרגע הזה, מבחינתי, היה מעצים מאין כמוהו ונתן לי דלק למסע שעוד יגיע בהמשך.

בדרך הביתה, נהג המונית חלק איתנו מחשבה גאונית- למה שלא יביאו ראש ממשלה ממדינה אחרת שמצליחה יותר מאיתנו. בחיי, הנהג הזה אדיר! רילוקיישן לראש ממשלה כי במדינה שלנו אין די טלנטים, קשה לגייס אז מביאים כוכבים מבחוץ.

הממשלה היום מתפרקת, ואיתה גם החיבור שלנו לישראל.

הגענו הביתה, הילדים מיד שיחקו בצעצועים המוכרים, שלווה שררה. כל אחד מצא את הפינה שלו. אני יושבת עם קפה, מלאת פרפרים בבטן, מתחילה לעשות רשימת משימות לקראת המעבר לפורטוגל. ומאושרת.